לכבוד חגיגות ה-40 לצאת האלבום Never Mind the Bollocks, Here's the Sex Pistols, עשיתי מיני תחקיר על תולדות הפּאנק עבור "ספיישל של חצות" ב-"כאן 88" (חמישי 00:00). בעקבות התחקיר נולד הטקסט הזה שכתבתי תחילה לעצמי כדי לחבר את כל מסקנות התחקיר, אבל אז היה נראה לי מיותר שהוא ישכח במחשכי המחשב שלי ולכן אני מביא לכם את הטקסט כאן. שימו לב שהוא לא מקיף או מתיימר להיות קיצור תולדות הפאנק. מדובר בנסיון קל להסביר את הז'אנר שרוב האנשים לא מבינים למה הוא בכלל קיים ואיך אפשר לאהוב אותו.
פּאנק היה התגלמות המשפט של ג'ון לנון, "תגיד מה הכוונות שלך, תתכוון למה שאתה אומר, שים על זה ביט וצא לדרך". במובן מסויים פאנק תמיד היה שם, מראשית ימי הרוקנרול. מאלביס עד הדורס, מרד הנעורים הוא חוט השדרה של רוקנרול ובסוף שנות השבעים פשוט תלשו את חוט השדרה הזה ושמו אותו על מרכז הבמה בלי כל התוספות, בלי הבשר, בלי העור והבגדים, רק רוקנ'רול ערום כביום הוולדו. מידי פעם האנושות מתחילה להרגיש נוח מידי ומתחילה לנמנם בתוך קונפורמיזם חברתי עד שבא פאנק חדש ומורד וחוזר חלילה. הרי כל מרד הוא תוצר של מה שהוא יוצא נגדו וכל דור שמורד הוא תוצר של הדור נגדו הוא מורד. פאנק בשנות החמישים היה אלביס מנענע ירכיים, בתחילת שנות השישים הוא היה הביטלס עם תספורת קסדה, בסוף שנות השישים הוא היה סקס וסמים, בתחילת שנות השבעים הוא היה שיער ארוך ואיפור ובסוף שנות השבעים הוא היה ניטים, דסטורשן ועשה זאת בעצמך. כמאמר "ג'וני" הדמות של מארלו ברנדו בסרט Wild One אחרי שנשאל "What are you rebelling against”" הוא עונה:
“What do you got?”
ראשית ימי הפאנק נעוצים בלהקות גראג' אמריקאית שכשמן כן הן: להקות שניגנו בגראג' של אבא ואמא וניסו לחקות את הרוק שהגיע מבריטניה. אחת הדוגמאות הבולטות הן The Count Five. גם להקת Love, על אף שלא הייתה להקת גארג', יצרה בשנות ה-60 שירים שהיוו לא במודע את שורשי הפאנק, כמו Seven and Seven Is, שהקדים את זמנו וסימן את שעתיד לבוא. ראוי גם להזכיר להקות כמו The Who ו-The Kinks, אבל כמובן שגולת הכותרת היו שלושה הרכבים שפעלו בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70: ה-Velvet Underground שבלטו בים ההיפים עם הטקסטים הכנים של לו ריד, הלבוש הכהה יותר, ההתנסויות המוזיקאליות וכמובן אחד אנדי וורהל. נהוג לומר שמעט אנשים קנו את האלבומים של הולווט אנדרגראונד אבל כל מי שקנה, הקים להקה בסוף שנות ה-70. המשפט הזה הוא לא הגזמה בכלל אבל הוא גם רלוונטי ל-2 להקות נוספות. להקת MC5 שראתה עצמה כשלוחה לבנה של הפנתרים השחורים עם המנון הפוליטי שלהם Kick Out The Jams ובני טיפוחם, The Stooges, שהחזירו את הרוק לבסיס שלו ושלחו F-You גדול לעולם (מומלץ בחום לצפות בסרט הדוקומנטרי אודתיהם).
כשהרוק באמצע שנות השבעים הפך לרוק אצטדיונים ולרוק מתקדם פומפוזי מדי עם סולואים שידעת מתי התחילו אבל לא מתי הם נגמרו, הגיעו להקות שניסו להחזיר את הרוק לימי שלוש דקות לשיר ולימיי הצרחות והשערוריות של ליטל ריצ'ארד וג'יימס בראון. אפשר להגיד ש-The New York Dolls, היו שילוב של הגלאם רוק והפאנק, מעין חצי חצי כזה שזרע את הזרעים למהפכה. ההצלחה הגדולה של הבובות הייתה דווקא בקרב בני הנוער באנגליה ולרגע קצר מאוד הם מנהלים רומן עם מלקום מקלרן (לימים המנהל האגדי של הסקס פיסטולס),באנגליה שממליץ להם לעצבן את הקהל האמריקאי כדי להצליח שם. איך לעצבן אותם? עם קומינזם או בקיצור הרבה צבע אדום. זה כמובן היה הסוף של הדולס אבל ההתחלה של משהו גדול יותר.
מהעפר של הניו יורק דולס קמו ממשיכי הדרך שאמרו נמאס מרוק כבד ורוק מתקדם, נמאס משירים ומחאות נגד ויאטנם, נמאס מהטפות מוסר על חזרה לקהילה ולטבע, או בקיצור פשוט נמאס. אלו הם ראשית ימי האלטרנטיב והאינדי, ימים של עשה זאת בעצמך, שיווק עצמי עם פלאיירים בכתב יד, הדפסות עצמאיות של סינגלים ופאנזינים. נקודת התסיסה הייתה כמובן ניו יורק עם להקות כמו The Dictators ,Suicide, והכי חשוב להקת Television, והמשוררת פטי סמית' שהביאו את השפעות וולווט אדרגאונד והאינטלקט שלהם היישר אל המקום היחיד בניו יורק שאפשר ללהקות חדשות לעשות חומרים מקוריים ה-CBGB’s. המועדון האגדי שלמעשה אסר על להקות לבצע קאוורים. בחזית להקות הפאנק אמריקאיות עמדה כמובן The Ramones האייקונית שחיברה בין כל השורשים האלו לכדי עץ פורה ומשפיע שענפיו הגיעו גם לבריטניה.
כשמלקום מקלרן ראה את טלוויז'ן בביקור שלו בארה"ב הוא הביא איתו חזרה לבריטניה את הלבוש המוזר שלהם עם סיכות הביטחון והקרעים בחולצות. בעוד שהם התלבשו ככה כי הבגדים שלהם באמת נקרעו, הוא ראה בזה כאנטי אופנה והביא את זה לחנות "סקס", החנות שלו ושל זוגתו וויואן ווסטווד. החנות שלהם הפכה לחמ"ל של הפאנק בברטניה, והרחוב בו שכנה החנות, רחוב Kings Road, הפך לבסיס. בלונדון הפאנק קיבל זווית אחרת מאשר זו האינטלקטואלית בניו יורק. מצב האומה הבריטית בשנות השבעים, שביתות העובדים, התפרקות האימפריה והקולונאיליות, האפרוריות הבריטית, השמרונות והתפיסות הישנות. כל אלו היו דלק לזעם של דור שלם שהרגיש שאין לו עתיד. הפאנק היה יותר תנועה חברתית מאשר ז'אנר מוזקלי, הוא נתן ביטוי לדור שלא התייחסו אליו והיה גם שפה מושלמת עבור נשים שלא רצו לאמץ את התפקידים שהחברה ניסתה לכפות עליהן. להקות כמו The Slit’s היו פורצות דרך בנשיות האחרת שהן הציגו.
כמובן שמהבולטות בסצנה הלונדונית היו להקת The Clash שהייתה גם פוליטית יותר מכל השאר בזכות ג'ו סטרמר שהיה ה-וודי גאטרי של הפאנק. והיו גם היו The Sex Pistols, הלהקה שניהל מעצב האופנה מלקום מקלרן. יום אחד נקלע לדרכו של מקלרן בחור צעיר ומוזר עם שיניים רקובות וחולצה שכתוב עליה "אני שונא את פינק פלויד". הוא הזמין אותו לאודישן עם שאר חבר הלהקה שפשוט בקשו ממנו לזמזם ה-Jukebox את שירו של אליס קופר "I'm Eighteen". הלהקה חשבה שהוא לא יודע לשיר אבל מלקלרן נדלק עליו ולחץ עליהם לצרוף אותו ללהקה. כשהוא שאל מה שם הלהקה, והם ענו לו "הסקס פיסטולס", הוא צחק ואמר "זה כל כך גרוע ובגלל זה אני אוהב את זה!". הפיסטולס התפרסמו יותר מכולם בזכות מלקום מקלרן והשיוווק שלו אבל גם בזכות ההופעה הטלוויזיונית המזעזעת שלהם בתוכנית של Bill Grundy ב-Thames TV. שפע הקללות שלהם, הלבוש שלהם, הציניות והעוקצנות זעזעו את בריטניה השמרנית והם הפכו לשערוריית השנה. זה לצד השקת הסינגל God Save The Queen דווקא ביום חגיגות חצי היובל למלכה, מלווה בהופעה שלהם על סירה ששטה בתמזה ליד בניין הפרלמנט הפכה אותם למנהיגת הסצנה.
עוד תרומה של הפאנק הבריטי לעולם היא ההלחם עם הרגאיי שהיה תוצר של השלטון הקוליניאליסטי בג'מייקה. פחות מעשרים שנה אחרי שהבריטים העניקו לג'מייקה עצמאות הז'אנר המוזיקלי הזה החל לפרוץ את גבולות המדינה וכיוון שלא היו הרבה תקליטי פאנק בתחילת הדרך, המוזיקה שהושמעה במועדני הפאנק הייתה רגאיי. זאת בדגש על המֶכָּה של הפאנק בלנדון, מועדון הרוקסי בו תיקלט ג'מייקני בריטי בשם דון לטס שהשמיע רגאיי בין הופעות ובמסיבות. לטס נחשב גם למתעד הגדול של הפאנק, הוא צילם את הקליפים החשובים והסרטים התעודיים אודות הלהקות והז'אנר.
כידוע הפאנק לא שרד את שנות ה-70 והתמוסס בסוף העשור. אם מחפשים נקודת ציון שסימנה את הסוף, אז רבים טוענים שהיה זה סיבוב ההופעות של Johnny Thunders & The Heartbreaker's, הגלגול השני של להקת ניו יורק דולס. כשהם הגיעו לבריטניה בסוף העשור הם הביאו איתם את "תרבות" ההרואין ומוזיקה עם חוצפה של פאנק אבל הרמוניות ומלודיות ממקורות אחרים. השם "פּאנק", שהופיע עוד בתחילת שנות השבעים בביקורות מוזיקה כ-"פּאנק רוק", היה מאוד מאיים ומזעזע. אנשים חששו מלהקות פאנק ולכן חברות תקליטים החלו לשווק להקות כמו Blondie, ה-Talking Heads ועוד, כלהקות New-Wave שכן באמת היו הגל החדש והמעודן יותר של להקות הפאנק. זה סופה של כל תנועה שמתנגדת להגמוניה, ההגמוניה בולעת אותה. כשהזרם המרכזי מאויים מכיוון השוליים הוא מאמץ את המוטיבים של השוליים ומסרס אותם. ההצלחה של הפאנק והחדירה שלו לזרם המרכזי הייתה גם מה שהרג אותו. אבל פאנק מלכתחילה לא נועד לשרוד, סופו של כל מרד הוא להבלע בהגמוניה או להביס אותה, בכל אופן הוא הופך לתרבות הרוב ואז כבר אינו מרד אלא משהו למרוד נגדו. כמו כן ברגע שאנשים מתחילים לנגן יחד והופכים את העסק לרציני גם אם הם לא יודעים לנגן, לאט לאט הם ילמדו וישתפרו וזה קצת נגד המהות לא? זה הרי בלתי נמנע, בכל זאת האנשים האלו גדלו בשנות ה-60, הם רצו להיות כמו האלילים שלהם וחלקם הם היו מוכשרים לא פחות. זה היה רק עניין של זמן עד שזעם הנעורים יחלוף ויוחלף במשהו אחר עמוק יותר ושלם יותר. ההצלחה כמו בכל ז'אנר אגב הפכה הכל לקלישאה אבל המהות והרעיונות חדרו כאמור לתרבות המיינסטרים והפאנק מלווה את חיינו עד היום.
listentm.com 