Pאנק: אבות המהפכה

מבחינה מוזיקלית נטו, ה-Pאנק לא השאיר אחריו מורשת להיטים בלתי נשכחת. כן, יש כמה שירים לפנתיאון, אבל לתרבות המיינסטרים חדרו עם השנים אולי 7-9 שירים מהז'אנר. לעומת זאת, מבחינה תרבותית, ה-Pאנק שינה לנצח את פני ההיסטוריה והעתיד. החל מתרבות ה-"עשה זאת בעצמך" וכלה באופנת העשירון העליון. את אותו הדבר אפשר להגיד גם על אבות ה-Pאנק, איגי פופ והסטוג'ס, מושא הסרט הדוקומנטרי של ג'ים ג'רמוש Gimmie Danger. הרי אם תעשו סקר רחוב ותשאלו מי זה איגי פופ, חוששני שנגלה כי מעט יודעים ועוד יותר מעט ידעו לספר על הסטוג'ס. אבל איגי פופ, הסנדק של ה-Pאנק, הוא אחד האנשים המשפיעים ביותר במוזיקה בפרט ובתרבות בכלל. הרבה לפני שה-Ramones וה-Sex Pistols שלחו F#%$ You, גדול לעולם, היו אלו הסטוג'ס שכיכבו בסיוטים של אמריקה השמרנית. בעוד שרוקנרול שוב החל לאבד מתדמיתו הבועטת בשנות ה-70 עם גיטרות אקוסטיות והרמוניות קוליות מצד אחד ותזמורים קלאסיים ושכלתנות של ג'אז מהצד השני, הסטוג'ס החזירו את הרוקנרול לשורשים שלו, קצבי, פשוט, חצוף, מסוכן, מיני, עני, זול, לא מתנצל ולא מגיע עם הוראות הרכבה של איקאה.

לגישה הזו יש כמובן מחיר פיזי ונפשי והדרך הארוכה והמפותלת נגד הרוח עומדת בלב הסרט. הבעיה היא שכמו בכל שיר Pאנק טוב גם הסיפור של הלהקה הוא קצר וממצה את עצמו אחרי שתי דקות. כן קולנועית הוא ערוך, מצולם ומופק נהדר בדיוק כמו שג'רמוש יודע לעשות והדרך הקשה והמחיר שלה הם נושא מעניין, אבל הסרט שוכח להתמקד באימפקט התרבותי שהיה למפלצת הזו. אומנם זה מוזכר אבל לא תופס מספיק מקום בנרטיב הקולנועי של הסרט לעומת חשיבותה ההיסטורית של הלהקה שסללה את הדרך לרוק כבד ומטאל, ל-Pאנק ואלטרנטיב, ללהקות כמו REM, נירוונה, הווייט סטרייפס והבלאק קיז.

ברוב הסרטים המוזיקה-מנטריים תמיד תמצאו, לצד חברי הלהקה והשותפים לדרך, גם מבקרי תרבות, מוזיקאים שפעלו במקביל ומוזיקאים שהושפעו מ, או גדלו על, מושא הסרט. העדר אנשים מסוג זה בסרט והתמקדות רק בנפשות הפועלות הופכת את הסרט לנשתי יותר ומשאירה אוהבי מוזיקה שלא מודעים לקיומה של הלהקה והשפעתה מחוץ לקהל היעד (שלא לדבר על סתם חובבי סרטים דק ומנטרים), וזה חבל כי דווקא אליהם המסר הזה צריך להגיע. גם אם אתם לא אוהבים את המוזיקה של הלהקה אתם חייבים להעריך את פועלה ודרכה. ולכן בכל זאת, למרות כל הטרוניות שלי, אתם חייבים לראות את הסרט.